חרוב הוא עץ ירוק עד ותפוצתו באזורים נרחבים של ארץ ישראל, בגליל, בהרי ירושלים וברכסי הכורכר. תכולת המים בפרי החרוב נמוכה במיוחד ומכאן שמו (בעברית, יובש = חרבה), אם כי יש הסבורים שהשם ניתן על שום דמיון הפרי לחרב.
זרעי עץ החרוב דומים זה לזה, ובעלי משקל דומה, דבר שהפך אותם בימי קדם למידת משקל אוניברסלית. בתנ"ך, זרע חרוב, הקרוי גֵרָה, הוא מידת המשקל הקטנה ביותר. מקורה של מידת המשקל הסטנדרטית לאבני חן, הקרט, גם הוא בזרעי חרוב והיא קיבלה את שמה משם העץ ביוונית - קרטוניה.
כיום קולים וטוחנים את פרי החרוב, ויוצרים ממנו אבקת חרובים, שממנה מכינים מוצרים שונים בתעשיית המזון, כמו שוקולד חרובים, שנחשב כחטיף בריאותי. גומי המופק מפרי החרוב משמש בתעשיות שונות ובהן טקסטיל, מזון, תרופות, עור וקוסמטיקה.
חרובים עשירים מאד בסידן. חרוב אחד מכיל כמות סידן כמו בשליש כוס חלב. הם עשירים מאד גם בסיבים: חרוב אחד מספק רבע מהצריכה היומית הממוצעת של סיבים למבוגר. חלק מהסיבים הם סיבים תזונתיים מסיסים אשר מעכבים את ריקון הקיבה ובכך תורמים מאד לאיזון רמות הסוכר בדם ולהגברת תחושת השובע. פרט לכך הם עשירים גם במגנזיום ובאשלגן.
ברפואה העממית יש המשתמשים בחרוב כתרופה נגד שלשול, פצעים בפה, סוכרת, מחלות כלי הנשימה, שיעול חריף ולמניעת דימומים פנימיים.
